הדרמה הגדולה של גילוי אנטארקטיקה והגעה לקוטב הדרומי התחולל רק בראשית המאה ה-20 והיה למעשה המקום האחרון שהגיעו אליו מגלי היבשות. היה זה רק בעקבות כיבוש הקוטב הצפוני שהחלו המרוץ לניסיון להגיע גם לקוטב הדרומי, וסיפור זה מתרכז בעיקר בשלושה דמויות: אמונדסון הנורבגי, וסקוט ושקלטון האנגלים.

אמנם היו אמונות בדבר יבשת זו בימי פטולומאיוס קלאודיוס הוא תלמי ממצרים, שהיה גיאוגרף, מתמטיקאי ואסטרונום. אך רק במאה ה-19 נראתה היבשת לראשונה. במחצית השנייה של המאה ה-18 היה זה ג'ימס קוק האנגלי שהקיף את אנטארקטיקה אך לא ראה אותה. ג'ימס וודל שים וודל נקרא על שמו, יצא לשלושה מסעות לאזור אנטארקטיקה, הגיע לאיי שטלנד, פוקלנד והכי קרוב לאנטארקטיקה אך לא זכה לראות את היבשת. היה זה בשנת 1822 שלא חזר אליה שוב. בשנים אלו שלחו גם הרוסים גם האמריקאים משלחות אך קרוב יותר לאנטארקטיקה הגיע שוב אנגלי בשנת 1839. היה זה ג'ימס קלארק רוס, שים רוס נקרא על שמו. הוא עבר קרחונים בדרך, ואף ראה את היבשה והרים גבוהים מכוסים שלגים. מכאן, כחצי מאה ננטש הניסיון להגיע לקוטב הדרומי.

בראשית המאה ה-20 חזרו הניסיונות להגיע לקוטב הדרומי ולאנטארקטיקה. חלק מהמסעות היו כרוכות בסכסוכים, חלקם הסתיימו בהצלחה וחלקם הסתיימו במוות וגבורה הירואית של אנשים שביקשו להשיג את הבלתי אפשרי.

בשנת 1901 יצאה משלחת בריטית לכיוון אנטארקטיקה דרך ניו זילנד. המשלחת יצאה באונייה שכונתה ה"דיסקוברי" על סיפונה היו אנרנסט הנרי שקלטון ורוברט פאלקון סקוט שפיקד על המשלחת. היציאה למסע זה היה מלווה סכסוכים וויכוחים בין ה"חברה הגיאוגרפית המלכותית" לבין חברה אחרת, ולבסוף יצאה אולי חסרה באנשים המתאימים. לאחר כמה שבועות הגיעו לחופי אנטארקטיקה, עגנו והתמקמו לחודשי החורף הקשה. לאחר שערכו גיחה, וחיכו לקיץ ערכו מדידות וניסיונות בתחומים שונים, ניסו בכל זאת לכבוש את מטרתם ולהגיע לקוטב הדרומי. הסתבר להם מהר מאוד שלא היו ערוכים אך לפחות הרחיקו מעט יותר בחדירה אל פנים היבשת.

שקלטון הצליח לארגן מסע נוסף אם כי היחסים בינו לבין סקוט העכירו והיו כבר לא טובים. דרכיהם נפרדו. שקלטון יצא למסע מפרך נוסף שלבסוף הצליח להגיע שוב רחוק יותר מכל אדם אחר עד לאותה שנה, שנת 1908 אך עדיין לא הגיע למטרה.

בשנת 1910 שוב יצא סקוט למסע לאנטארקטיקה דרך אוסטרליה. הפעם במקביל אליו, ובתחילה ללא ידיעתו יצאה משלחת נוספת בראשותו של אמונדסון הנורבגי. לאחר מעשה נראה כי משלחתו של סקוט לא הייתה מוכנה. אחת הבעיות המרכזיות שלו במסע הייתה הבאת סוסי פוני ולא כלבים, בחירה שהתגלתה כלא יעילה כלל. שני הצוותים יצאו כמעט במקביל כמה ימים הפרידו בין שתי המשלחות, ועכשיו התחרות הייתה גבוהה. סקוט הגיע לאנטארקטיקה ויצא לכיבוש היעד אחד עשר יום אחרי אמונדסון. בתנאי מזג אוויר קשים ביותר הם ניסו להגיע למטרה. היה זה אמונדסון שהצליח להגיע לקוטב הדרומי ב-14.12.1911 הם תקעו יתד ודגל והצטלמו. רק לאחר כמה ימים הגיעה המשלחת של סקוט עייפים וחלשים חסרי אספקה. מאוכזבים ביותר הבעיה הייתה הדרך חזרה. בקור נוראי ובמחסור במזון החלו במסע חזרה שהסתיים באסון. ללא כוח נותרו באלסקה כותבים את זיכרונותיהם ביודעם שהמוות מחכה להם. הם נמצאו כמה חודשים אחר כך כשברור שמתו ברעב ובקור.

שקלטון עכשיו הציב לעצמו מטרה חדשה לחצות את כל אנטארקטיקה מצד אחד לשני, ושוב הוא יצא במשלחת בשנת 1915. את המטרה הוא לא השיג, אך הוא והמשלחת מצאו עצמם מהר מאוד בסכנה גדולה ביותר, כאשר הם נקלעו לקרחון ללא אונייה, ובכך עברו במשך תקופה ארוכה את החורף הקשה על קרחון. היה זה שקלטון שעודד כל העת את רוח חברי המשלחת, שר להם שירים ונתן להם תקווה. התקווה הגיע רק לארח שצוות קטן ובה גם שקלטון עצמו יצאו לכיוון איי ג'ורג'יה הדרומית לחפש עזרה בדרך לא דרך. העזרה הגיעה.

שקלטון לבסוף נקבר לאחר מותו במקום שכל כך רצה להגיע אליו.

את מטרתו של שקלטון לא השיג עדיין האדם, ואולי הוא גם לא ישיג. היום מבקרים באנטארקטיקה יותר תיירים מבעבר. מאורגנים היטב מבחינת ציוד, ואוכל ומפליגים באניות שייט ואניות המוכשרות למסעות אלו. אין ספק שאנטארקטיקה נותרה יבשת שרב הנסתר על הגלוי, וגם אלה היוצאים אליה במסעות אלו, מצליחים לקבל הצצה בלבד.